הודו צומת קסטינה

הוא הספר השני שלי. סיפור אהבה של אישה אחת ושני גברים שמתרחש בצומת שבין הודו לישראל. הפעם הגיבורה נוסעת הכי רחוק שאפשר, עד להודו. להכיר, להירגע, להתאהב, פשוט להיות. אולי בסוף היא בכלל תגיע לקסטינה?!
את הודו צומת קסטינה כתבתי מהלב, התאהבתי בדמויות, הבאתי לספר החדש ניחוח מקומי ישראלי, ניחוח של חו”ל או יותר נכון של הודו, שזה לא ניחוח כזה טוב, אבל יש לה את הקסם שלה.
זה ספר על אהבה. אתם הולכים להתאהב בטליה ואבשלום, הגיבורים של הספר, שייקחו אתכם אתכם למסע מרתק.

טעימה מהספר…
“כולם נוסעים עד להודו וחוזרים מאוהבים. מדברים על איזה קסם שקרה להם, משהו שהם לא יודעים להסביר במילים. משהו אחר, קצב אחר. ואני פה כבר חודשיים ואני יודעת על מה הם מדברים, אבל נשבעתי שלא אהיה מאותם סטלנים שחוזרים לארץ ואומרים הודו מדהימה, רק מי שהיה שם יבין. לי בא שאנשים יבינו כשאני אספר להם, שהם ידעו מה כל כך מיוחד בה ויבואו גם. קודם כל הריח שלה, זה בעיקר כנראה שילוב של ריח של שתן בסמטאות ובעיקר עובש. לקח לי זמן להבין מה זה הריח הזה שדבק פה בכל דבר וזה פשוט ריח של עובש, שום דבר אחר. והקצב, הקצב הוא כאילו נחתת במאדים והכל זז בהילוך איטי. אתה הולך לאכול ארוחת בוקר עוד לפני שאתה רעב. ארוחת צהריים עוד לפני שאתה רעב. כי הכל פה לוקח שעות. אתה בא רעב ממאנצ’ אחד ועד שאתה מסיים אתה כבר רעב ממאנצ’ אחר. יש להם את כל הזמן שבעולם, כלום לא בוער. זה הקסם של הודו. הכל טוב, הכל רגוע, הכל באמת אפשרי. סאב קוץ מילגה זו לא סיסמה כאן. הם בכלל אומרים את זה בהקשר של כסף ושל דברים שהם רוצים להציע לך. אבל אנחנו הישראלים לקחנו את זה צעד אחד קדימה. בשבילנו הכל אפשרי בהודו. אפשרי באמת.
אפשרי כי אנחנו עשירים פה, כי למרות הרעש הפסיכי ומאות הצפירות בדקה אנחנו מצליחים לשמוע את השקט. אנחנו מתווכחים על שקל כמו על אלף ונהנים מכל דקה. כי אנחנו מרחמים, מבינים שיש כאן אנשים שמר גורלי והעולם אכזר זה הסיפור האמיתי שלהם והם לא סתם מתמסכנים. אפשרי לקנות סמים מהסבתא בת השמונים שמוכרת אננסים בסוף השביל. אפשרי לקנות אננס בשלושה שקלים. הכל פה אפשרי, כי משהו בחריף או בשקט או אולי העובש שמטשטש את המחשבה או שזה בכלל הסמים, גורם ללב שלנו להיפתח ולאהוב את הודו. ובתמורה הודו נותנת לך שקט, אפשרות לנקות ולהדביק את כל מה ששבור. את כל מה שנשבר בך. והיא עושה את זה בחינניות. לא מנסה לתקן אותך, לא מתווכחת איתך. זה מרגיש כאילו היא פשוט מסוגלת להכיל אותנו, אותי. כאילו היא ראתה כבר דברים גרועים משלך וכבר הכינה את המרשם שאתה צריך. היא רק חיכתה שתבוא, ולמרות שהיא לא הכי מתקדמת, לא הכי חכמה, יש לה מקום בשבילך והיא תשלח אותך חזרה רק כשתרצה ללכת, רק כשכל החלקים ישבו במקום. ועד אז היא תאכיל אותך באורז, דאל ועוד קצת אורז. זה טוב לכאבי בטן שהיא בעצמה יצרה”.